המשפחה של אמי בשואה

- אוגוסט 12, 2020

................................................................................................................................................

Adam Heler May 2023

The Memorial of our beloved murdered Grandparents at the restored gravesite of our Strul Grandmothers’ , in the old Jewish Cemetery of Torokszentmilos in Hungary

תמונות סרטונים ומסמכים שקשורים למשפחה של אמי בשואה, וראיינות של אדם הלר לארכיון שפילברג שבהם הוא מספר את סיפור המשפחה בשואה

אדם הלר מתראיין לארכיון שפילברג

כשהיטלר פלש לרוסיה הונגריה בת בריתו הצטרפה אליו. היהודים גויסו לצבא ההונגרי ורק מעטים חזרו. הם הורעבו הולבשו בסמרטוטים ונתנו להם משימות התאבדות כמו לפלס דרך בשדות מוקשים. בתמונה רואים את הדוד שלי Ferry מסומן ב +. החיילים ההונגרים הצטלמו איתו כי הם יצאו מדי פעם לחופש ומטרת הצילום הייתה למכור את התמונה במחיר אסטרונומי לאשתו דודתי בלנקה כדי להראות לה שהוא חי וכמובן שהם הבטיחו שבכסף הזה הם יעזרו לו. בתמונה רואים את החיילים במדים ואת הדוד Ferry בסמרטוטים.

אדם כותב על התמונה הזאת

As you see my Father’s face looks swollen and he is miserable, possibly because he was beaten up. On his left and right you see two Hungarian soldiers in uniform, almost certainly guards overseeing him and the other Jewish slave laborers. The picture was brought to my Mother by one of the overseers to prove that my Father is alive and to extort money, which my Mother gladly paid, to keep my Father alive.

הסיפור של סבא מוריץ ניסל האבא של אמי

לסבא מוריץ ולשני הגיסים שלו היה בהונגריה בתחילת המאה בית מסחר סיטונאי גדול. כשאמי סיפרה לי על כך היא לא ידעה את המילה 'סיטונאי' ואמרה 'אנגרו'. העסק הלך מצוין והם הרוויחו הרבה כסף, אבל היתה להם בעיה כי היה ברור שמוריץ לא ידע להיות סוחר. הוא שנא את המסחר וכנראה שהיה תמים, אחד כזה שקל לסדר אותו, ללא ספק תכונה גרועה ביותר לסוחר. את המסחר הוא כאמור שנא, אבל היתה לו אהבה גדולה לברזל. יום אחד הוא ראה מסגריה שמוצעת למכירה, ובלי לחשוב הרבה הוא קנה אותה, ומאז, בכל רגע פנוי הוא ייצר שם להנאתו מוצרים מברזל. הגיסים שמחו ואמרו שטוב שהוא משחק עם השטויות שלו שם במסגריה במקום לעשות נזקים בבית המסחר.

ואז הגיע המשבר הגדול של 1929 והעסק פשט את הרגל. שלושת הגיסים טיכסו עצה איך להמשיך, ואחד מהם שאל את מוריץ: תגיד מה קורה עם המסגריה שלך? אולי אפשר לעשות עם זה משהו? וכמו שאומרים במחוזותינו תו קט זה לונג סטורי שורט, המסגריה הפכה לבית מלאכה ומבית מלאכה לבית חרושת, ותוך כמה שנים עבדו שם 300 פועלים בהחלט מפעל גדול במונחים של הזמן ההוא. מוריץ היה המנכ"ל ואלה היו השנים המאושרות של חייו.

אמי סיפרה שמוריץ היה עוזר לכל פועל שפנה אליו כי כאמור הוא היה איש טוב ורך, ןהם קראו לו 'אופו' כלומר אבא בהונגרית. אבל כל זה נגמר כשהגרמנים פלשו להונגריה והחרימו את בית החרושת. הפועלים גויסו לז'נדרמריה ההונגרית הפשיסטית ותוך זמן קצר סבא מוריץ וסבתי הלן גורשו לאושויץ ונרצחו שם.

אמי בכתה כשסיפרה איך אף אחד משלוש מאות הפועלים לא נקף אצבע לעזור לאופו.

אמא שלי היתה אומרת שהיא בטוחה שהוא היה אוהב אותי, ומאוד כאב לה שהוא לא זכה לראות אותי. לפי דעתה הייתי דומה לו .